התנגדות הרבנים באירופה להגירה לארצות הברית של שני מיליון יהודים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הייתה נחרצת כמו התנגדותם לעלייה הציונית הקטנה בהרבה לארץ ישראל. בשני המקרים, ביטאה השלילה חשש מהמעבר לעולם חדש ומודרני שהנורמות בו שונות מאוד מהנורמות שנהגו בחברה היהודית המסורתית במזרח אירופה. הרבנים ראו באמריקה "מדינה טרֵפה", בניגוד נחרץ לחלום של המוני המהגרים לזכות בחירות אישית ובשגשוג כלכלי בארץ החופש וההזדמנויות.[2] החשש של הרבנים מההגירה מעבר לים היה מוצדק. היטמעות חלקית או מלאה בחברה האמריקאית קרצה לרוב הגדול, וגם מי שנותרו אדוקים נאלצו למשל לעבוד בשבת כדי לשרוד כלכלית, ונחשפו לתרבות החדשה. היקף עוזבי אורח החיים המסורתי בשנות ההגירה הגדולה היה לפיכך גבוה מאוד, והפער בין דור האבות לדור הבנים "האמריקאי" היה בולט. בתחילה נכשל אפילו הניסיון למסד הנהגה מוסכמת לקהילות האורתודוקסיות. הרב הראשי היחיד שהיה אי פעם לניו יורק, הרב יעקב יוסף, לא הצליח לגבש את הקהילה; הכוח של "אגודת הרבנים", שהוקמה בשנת 1902 כדי לייצג את האורתודוקסים מול הרשויות ולאחד את הקהילה, היה מועט.[3]
ההתפתחות הבולטת ביהדות האורתודוקסית האמריקאית עד השואה הייתה הפיצול לשני זרמי משנה, האחד ייקרא לימים "אורתודוקסי־מודרני", והשני "חרדי", או "אולטרה-אורתודוקסי". הזרם האורתודוקסי מודרני החל להתגבש כבר בשנת 1898, עם הקמת איחוד הקהילות האורתודוקסיות של אמריקה.[4] בשנות הארבעים של המאה ה־20 הופרד החלק של ישיבת רבינו יצחק אלחנן בניו יורק מהחלק האקדמי של ה"ישיבה יוניברסיטי", ובכך הפך המוסד הזה למוסד הדגל של האורתודוקסיה המודרנית. אלטרנטיבה אורתודוקסית חרדית לזרם הזה התגבשה רק בשנות השלושים. הרב אליעזר סילבר, מראשי אגודת הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית, הקים בשנים אלו, בהשראת תנועת האם באירופה, את "אגודת ישראל של אמריקה".[3]
לחורבן של שואת יהודי אירופה הייתה השפעה על התרחבות היהדות החרדית בארצות הברית. השואה הביאה להגירה רחבה של יהודים אורתודוקסים לארצות הברית, ולהבדיל מדור המהגרים הקודם, זהותם של המהגרים החדשים הייתה זהות חרדית מוגדרת יותר, ולרבים מהם לא היה רצון לעבור את "כור ההיתוך" האמריקאי. שיעור האורתודוקסים בקרב המהגרים היהודים בשנים 1938–1956 עמד על 25% ,ומספרם עמד על עשרות אלפים. בתוך שני עשורים הוכפל מספר היהודים האורתודוקסים בארצות הברית. השואה הביאה גם להגירתם של ראשי ישיבות ואדמו"רים חסידיים עם שרידי התלמידים והקהילות שלהם מאירופה לארצות הברית, מה שאפשר להם להקים סביבם מוסדות והנהגה חזקה בארץ החדשה. בשנים שלאחר השואה צמחה האורתודוקסיה החרדית בארצות הברית בהובלת ר' אהרן קוטלר ור' משה פיינשטיין. המנהיגות החדשה דחתה בתוקף תמיכה בציונות ושאפה לצמצם את לימודי החול במוסדות החינוך שלה. בשנת 1956 אף פרסמו 11 ראשי ישיבות מכתב האוסר על שיתוף פעולה עם זרמים יהודיים אחרים. צעדים אלו הביאו לדחיקת "אגודת הרבנים", שהייתה המוסד הדומיננטי באורתודוקסיה, ולהתגבשותן הסופית של שתי אורתודוקסיות שונות זו מזו בתכלית: "אגודת ישראל" החרדית, ו"הסתדרות הרבנים דאמריקא" וה־OU, שאיגד בתי ספר יהודיים פרטיים וישיבות אורתודוקסיות מודרניות, כמו ישיבה יוניברסיטי.[5]
משפחה חסידית בניו יורק
כפי שקרה גם בישראל, לצד עזיבת הדת, אחת התגובות לשואה הייתה התפרצות של רצון עז ואנרגיות מחודשות לשיקום הקהילה החרדית. חלק מהניצולים שהיגרו לארצות הברית ראו בשואה עונש שהגיע לעם היהודי בשל ההתבוללות או הציונות החילונית, ובהצלתם נס משמיים. החורבן הגדול העצים אצלם את המחויבות לשמירה על המסורת, ואת האמונה בצורך בבידול חברתי מהגויים ובהקמת דור חדש שיישא בגאון את המורשת הדתית. הקמה מהירה של ישיבות ובתי כנסת והעמדת משפחות מרובות ילדים מיסדו את השינוי ותיקנו תיקון מסוים את תחושת האסון שליוותה את זיכרון השואה.
עד שנות השישים העמידו כמה סוציולוגים בסימן שאלה את עתידה של האורתודוקסיה בארצות הברית. רוב בוגרי החינוך האורתודוקסי לא נשארו בקהילה, ואפילו בסקר שנערך בשנת 2013 טענו מחצית מהנשאלים שגדלו בקהילה האורתודוקסית שהם כבר אינם משתייכים לזרם הזה. אולם לטווח ארוך המציאות הפריכה את התחזיות. בדור שלאחר השואה הושלם מיסוד הקהילה החרדית בהקמת מוסדות וגיבוש הנהגה, ומשנות השבעים ניכרים צמיחה ושגשוג בקרב הקבוצה הזאת. כמו בישראל, הקפיצה המספרית שתתואר להלן נשענת על נישואין בגיל צעיר, שיעור ילודה גבוה, ועל היקף נמוך מבעבר של עזיבת הקהילה.[1]
בשנות האלפיים "עקפה" הקהילה החרדית את הקהילה האורתודוקסית המודרנית ונעשתה הקהילה הגדולה ביותר בזרם האורתודוקסי.[6] בשנת 2000 הוערך מספר החרדים בארצות הברית בכ־200,000 בלבד, פחות ממחצית הקהילה האורתודוקסית כולה, אולם בסקר משנת 2020, שייכו את עצמם 6% מיהודי ארצות הברית בני 18 ומעלה לזרם החרדי, לעומת 4% שהשתייכו לזרם האורתודוקסי מודרני.
סקר שערכה בשנת 2011 פדרציית ניו יורק, גילה שלנשים חרדיות בנות 35–44 יש בממוצע 5.5 ילדים, מסקר זה עולה גם שלנשים בנות 35–44 מהזרם החסידי יש כ־5.8 ילדים, לעומת חמישה ילדים לנשים מהמגזר הליטאי. פער זה מצביע על הנטייה של הזרם הליטאי לאמץ דפוסים מודרניים מעט יותר בהשוואה לזרם החסידי.
89% מהאוכלוסייה החרדית בארצות הברית מרוכזת בצפון־מזרח ארצות הברית, ובעיקר בשתי מדינות: ניו יורק וניו ג'רזי. הריכוז החרדי החשוב ביותר בארצות הברית נמצא ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק, ובמיוחד בשכונות בורו פארק, פלטבוש וויליאמסבורג. בברוקלין גרים יותר משליש מהיהודים החרדים בארצות הברית. הריכוז השני בחשיבותו כיום הוא לייקווד, עיר בניו ג'רזי שחרדים רבים מניו יורק, בעיקר מהזרם הליטאי, מהגרים אליה. בריכוז הזה חיים כיום למעלה מ־15 אחוז מהחרדים בארצות הברית. ריכוזים חשובים נוספים נמצאים בעיירה מונסי שמצפון לעיר ניו יורק, שבה גרה אוכלוסייה חסידית וליטאית, ובעיר פאלם טרי, שבה מתגוררים חסידי סאטמר. מחוץ לניו יורק ולניו ג'רזי בולטות קהילות חרדיות בערים גדולות, ובהן שיקגו, בולטימור, לוס אנג'לס ומיאמי. בערים אלו מתגוררות בדרך כלל אוכלוסייה ליטאית או קהילות של חסידי חב"ד.
הקהילה הליטאית פתוחה יחסית מבחינה חברתית כלפי אורח החיים האמריקאי, והמשתייכים אליה נוטים לעבוד במקצועות חופשיים. עם זאת, גברים בקהילה זו נוטים להקדיש כמה שנים ללימוד תורה בשנות העשרים לחייהם. מבחינה גאוגרפית, הקהילה הליטאית מפוזרת יותר מהקהילה החסידית, וליטאים נוטים להתגורר גם באזורים ובשכונות שבהם חיה גם אוכלוסייה לא יהודית ובכמה מדינות בארצות הברית. החרדים הליטאים בארצות הברית גם אימצו את האנגלית לשפת הדיבור שלהם במקום היידיש.
מבחינת דפוסי ההשכלה של הקהילה הליטאית, הבנות לומדות מקצועות חול בהיקף רחב למדי, ואף נבחנות במבחני הבגרות האמריקאיים, ואילו בקרב בנים היקף לימודי החול מצומצמים יותר, אך גם הם לומדים מקצועות חול, אפילו בגיל תיכון. במקרים רבים ההשכלה הכללית במגזר הליטאי כוללת לימודים אקדמיים, לעיתים במוסדות המציעים מסלולים ייעודיים לחרדים כמו טורו קולג', ולעיתים גם במוסדות כלליים.[7] היחס ללימודים אקדמיים לגברים בישיבות "פתוחות" שונה מהיחס בישיבות שמרניות. למשל, בישיבת נר ישראל בבולטימור מקובל ללמוד לתואר אקדמי לצד הלימודים בישיבה. אפשרות נוספת ללימודים אקדמיים העומדת בפני בוגרי ישיבות ליטאיות היא לקבל נקודות זכות על הלימודים בישיבה, ובכך לקצר את המסלול האקדמי.[1]
הדפוסים הכלכליים והחברתיים של הקהילה החסידית שונים בתכלית. הקהילה החסידית סגורה מאוד ביחסה אל החברה האמריקאית הסובבת, ושפת האם של חבריה היא יידיש. הגברים בה נוטים להינשא ולצאת לעבודה בגיל צעיר, לרוב במקצועות שאינם חופשיים. להבדיל מישראל, שיעור הנשים העובדות בקרב קהילה זו איננו גבוה. כמו כן, הקהילה החסידית מפוזרת פחות מבחינה גאוגרפית, וקהילות חסידיות יש כמעט אך ורק במדינות ניו יורק וניו ג'רזי.
היקף ההשכלה הכללית במגזר החסידי מצומצם יותר בהשוואה למגזר הליטאי. בנים במגזר החסידי אינם לומדים מקצועות חול בגיל התיכון,[8] אולם הבנות לומדות מקצועות חול, ובמקרים רבים אף נבחנות בבחינות גמר. שכיחות הפנייה של צעירים וצעירות מהקהילה החסידית ללימודים אקדמיים נמוכה, ומי שפונים ללימודים אלו, רובם ככולם, יעשו זאת במסגרות אקדמיות חרדיות, כמו טורו קולג'.[1]
שיעור התעסוקה של הגברים בקריית יואל החסידית, עומד על 75% ,ושל נשים 38% בלבד. נתונים אלו הפוכים כמעט מדפוסי התעסוקה של חרדים בישראל, שבה שיעורי התעסוקה של הגברים החסידים עומדים על 52% ,ושל נשים על 77%.
החברה החרדית ובעיקר הליטאית בארצות הברית, אימצה היבטים רבים יותר של העולם המודרני לעומת זו הישראלית.[9] השפעת המודרניות על החרדיות האמריקאית כוללת רמת חיים גבוהה, תרבות ופנאי. בחרדיות האמריקאית התפתח גם מעמד ביניים של חרדים המתגוררים בבתים מרווחים, מחזיקים מכוניות ותחומי התעסוקה שלהם דומים למקביליהם במעמד הביניים האמריקאי. בישראל, לעומת זאת, הזרם החרדי מודרני רק החל להיווצר, ולעת עתה הנפח שלו מצומצם.[1]
חרדים אמריקאים עשויים להיות חשופים יותר לתרבות פופולרית, כמו מוזיקה וקולנוע, ולאמץ דפוסי בילוי הכוללים קניות בקניונים ואכילת מזון אמריקאי מהיר. גם ההכרה בחשיבות השמירה על כושר גופני, ההתעניינות בספורט, לרבות אהדה של קבוצות פוטבול, הן תופעות שיש להן יותר לגיטימציה בקרב חרדים בארצות הברית, בעיקר בחוגים הליטאיים.[10] גם בתחום ההשכלה יש פערים בין החרדיות האמריקאית לחרדיות הישראלית. ל־25% מהחרדים בארצות הברית יש תואר אקדמי. הבדלים ניכרים יש גם ביחס לעוני, החרדים בארצות הברית רואים בעוני כישלון חברתי, ואילו החרדים בישראל בוחרים בו ואף מוצאים בו ערך דתי.
ניתן להציע כמה סיבות להבדלים בין החרדים בארצות הברית לחרדים בישראל[1]:
סיבה חוקית — לגברים חרדים בארצות הברית אין חובת שירות צבאי או לימוד תורה כתחליף אליו. משום כך רובם יצאו לעבוד או לרכוש הכשרה מקצועית בגיל צעיר יותר. בישראל לעומת זאת דחיית השירות לבני ישיבות הותנתה באי־יציאה לעבודה עד גיל מאוחר ותוצאה שלה הייתה התפתחות "חברת הלומדים" החרדית־ישראלית.
סיבה היסטורית — בארצות הברית התבססה החברה החרדית לאחר מלחמת העולם השנייה, ואילו בישראל נבנתה החברה החרדית על בסיס שורשים קנאיים של היישוב הישן שהתגבשו כבר בסוף המאה ה־19.
סיבה תאולוגית — החרדים בארצות הברית התמודדו בעיקר מול אתגרי העולם המודרני, ואילו התמודדות החרדים בישראל הייתה כפולה, עם המודרניות ועם הצלחת מדינת ישראל החילונית. הממד התאולוגי באתגר השני מחִייב ניכור מהמדינה, אך באופן שונה מהמודל "המוכר" של חיים יהודיים בגלות.
סיבה אידאולוגית — האוכלוסייה החרדית שהגיעה לארצות הברית, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה אוכלוסיית פליטים שהיגרה מסיבות כלכליות בלבד. לעומת זאת, ההגירה לישראל נבעה גם מסיבות דתיות הקשורות בקדושת הארץ.
סיבה חברתית — הגבולות בין החברה החרדית לחברה הסובבת ברורים יותר בארצות הברית. ההבחנה בין יהודים לגויים שם מובהקת, ולכן גם עבודה משותפת עימם אינם סודקים אותה. חרדים בישראל, לעומת זאת, חיים ועובדים לצד יהודים אחרים, לעיתים יהודים דתיים, ולכן החשש מזליגה גדול יותר, ובעקבותיו הצורך בהגברת ההסתגרות.
סיבה כלכלית — תנאי החיים וההזדמנויות הכלכליות אפשרו לחברה החרדית בארצות הברית שגשוג כלכלי מותנה בתעסוקה. כמו כן, היקף מדינת הרווחה בארצות הברית מוגבל יותר, במיוחד בתחומי החינוך, ההשכלה התורנית (ישיבות וכוללים) וקצבאות הילדים. אילוץ זה מחייב את החרדים בארצות הברית לצאת לעבודה בגיל צעיר.
הנשיא ראובן ריבלין עם נציגי מפלגת יהדות התורה בסבב ההתייעצויות בבית הנשיא
משקלם הדמוגרפי והפוליטי של החרדים בארצות הברית שולי, ולכן יכולתם להישען על תמיכת המדינה, וגם להשפיע על צביונה של המדינה אפסי. שוליות זו מפחיתה את המתח עם החברה הסובבת, שכן היעדר היכולת להשפיע מביא גם להיעדר ניסיון לשנות את אופייה ואת צביונה של המדינה. במדינת ניו יורק יש לחרדים משקל פוליטי ניכר, וניסיונם להפעילו בסוגיות הקשורות לחינוך אכן מעורר מתחים פוליטיים. נוסף על כך, ההפרדה בין דת למדינה בארצות הברית יוצרת קבלה שלה כחלק מהפסיפס החברתי והתעסוקתי המגוון במדינה. בישראל, לעומת זאת, לחרדים יש משקל דמוגרפי נכבד וכוח פוליטי חשוב במעלה, ולפיכך יש להם גם כוח להשפיע על צביונה של מדינת ישראל. ניסיונות אלו יוצרים התנגדות של החילונים וגורמים למתח גבוה בין הקבוצות. מתח כזה אינו קיים בארצות הברית, בוודאי שלא במישור הפוליטי.[1]
להתאגדות הפוליטית והמפלגתית של החרדים בישראל קיימות השלכות גם על החברה החרדית עצמה. תלותם של משקי הבית החרדים בגורמים הפוליטיים לשם שגשוגם החברתי והכלכלי גבוהה יותר מתלותם של החרדים האמריקאים בגורמים פוליטיים חרדיים בארצות הברית.[11] בשל המצב הפוליטי בישראל, חלקם של תשלומי ההורים במימון מערכת החינוך החרדית משני ביחס לתקציב שהיא מקבלת מהמדינה, ולכן ההורים נאלצים לעמוד בדרישותיה של המערכת הרבנית.[1]
ישיבת עץ חיים, שהוקמה בשנת 1886 בלואר איסט סייד שבמנהטן, הייתה הישיבה הראשונה שקמה בארצות הברית. הישיבה הוקמה בשנות ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה שהביאה לצורך במוסד יהודי. בניגוד לישיבות במזרח אירופה, בישיבת עץ חיים כללו הלימודים גם לימודי חול בהיקף מצומצם. עם השנים הלכו לימודי החול והתרחבו בשל דרישה של ההורים, דרישות החוק של מדינת ניו יורק, ופתיחת מוסד מתחרה, בית הספר תפארת ישראל, שלימד לימודי חול בהיקף המותאם לצורכי החיים באמריקה. בעתיד הפכה ישיבת עץ חיים לישיבה יוניברסיטי, מוסד הדגל של הזרם האורתודוקסי־מודרני, ותפארת ישראל נעשתה לישיבה חרדית שמרנית. בשנת 1916 היו בארצות הברית ארבע ישיבות. אך בעשור שבין תום המלחמה למשבר הכלכלי הגדול, בעקבות התבססות המהגרים בארצות הברית, חלה קפיצה במספר בתי הספר היהודיים כך שבזמן מלחמת העולם השנייה היו כבר 30 ישיבות. הגידול המהיר עורר צורך בהקמת מסגרת ארצית למוסדות.
במלחמת העולם השנייה יזם הרב שרגא פייבל מנדלוביץ', את הקמת ארגון החינוך לבתי הספר היהודיים בארצות הברית תורה ומסורה. מוסדות הארגון אימצו מרכיבים של המודרנה, והלימודים בהם כללו גם לימודי חול. המדיניות של הארגון הייתה שלא להתערב בשאלת היחס לציונות. תחושת האובדן בעקבות השואה, חיזקה את הזהות היהודית בקרב הורים רבים והביאו אותם לרצות לשלוח את ילדיהם לחינוך יהודי. ההגירה החדשה הביאה גם לפתיחת מוסדות חינוך מסוג חדש, מוסדות שדמו יותר לישיבות באירופה. במרבית מוסדות תורה ומסורה הקדישו זמן ניכר ללימודי חול, המכונים בארצות הברית "לימודי אנגלית", ואילו במוסדות שהקימו החסידויות היה היקף לימודי החול מצומצם יותר ובכיתות הנמוכות בלבד. תלמידי הישיבות הליטאיות כמו טלז שמצאו את עצמם באמריקה, העדיפו שבניהם ילמדו לימודי חול במתכונת מצומצמת ביותר, והקשר שלהם לרשת תורה ומסורה היה מוגבל.[1]
החלוקה של הקהילה החרדית האמריקאית לקהילה חסידית וקהילה ליטאית באה לידי ביטוי ביחס ללימודי החול של הבנים.
לפי חלוקה זו, החסידים לומדים את המינימום ההכרחי, וכך מיישבים את הנורמה הקהילתית המקובלת עם הדרישות החיצוניות. לעומת זאת לימודי החול במוסדות הליטאיים נלמדים לרוב מגישה של הכנה לחיי המעשה, ולעיתים יש בהם גם מסר חינוכי של תורה עם דרך ארץ, על פי דרכו של רבי שמשון רפאל הירש. בחינוך החסידי מקובל שלימודי החול נמשכים רק עד כיתה ח', ואילו בחינוך הליטאי תלמידים לומדים את מקצועות החול גם בגיל התיכון. בזרם הליטאי המרכזי, היקף לימודי החול נרחב הן בגיל היסודי הן בתיכון.[1]
הפערים בין זרמי החינוך ניכרים בעיקר בחינוך לבנים. בבתי הספר לבנות, ההבדלים קטנים יותר, בנות מכלל הזרמים החרדיים בארצות הברית, לרבות הזרם החסידי, לומדות לימודי חול בהיקף רחב.
מבחינת לימודי החול, אפשר לחלק את בתי ספר בקהילה החרדית־ליטאית בארצות הברית לשלוש קבוצות[1]:
בניין בית המדרש הישן של ישיבת לייקוודישיבות מהקבוצה הראשונה במגזר הליטאי, כמו נר ישראל, נוטות לעסוק בלימודי חול בהיקף ניכר, המתקרב במידה רבה להיקף בישיבות תיכוניות דתיות־לאומיות בישראל. חלק ניכר מהבוגרים שלהן פונים ללימודים אקדמיים. בתי ספר אלו נמצאים בריכוזי הליטאים בכל מדינות ארצות הברית, למעט בריכוזים השמרניים בלייקווד, ניו ג'רזי ובברוקלין, ניו יורק.
גם בישיבות מהקבוצה השנייה, של המגזר הליטאי, תלמידים ניגשים לבחינות בגרות. בניו יורק, בשכונות כמו בורו פארק ופלטבוש, למשל, מקובל כי ישיבות קטנות מהמגזר הישיבתי ליטאי מכינות את תלמידיהן לבחינות רמה אחידות, של המדינה. רמת הלימודים משתנה ממוסד למוסד. ברוב המוסדות מבחני הבגרות הם בהיקף המינימלי הנדרש ולא למעלה מכך, אם כי יחידים, במוסדות המודרניים יותר, יכולים להרחיב את היקף הבגרות שלהם כדי שיוכלו להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה ולעסוק בעתיד במגוון רחב יותר של מקצועות.
הישיבות בקבוצה השלישית, בזרם הליטאי, מבקשות לחנך את הבנים על "טהרת הקודש", כלומר בגישה דומה לגישה החרדית־ליטאית המקובלת בישיבות הקטנות בישראל. על פי גישה זו, שאומצה בלייקווד, אין לומדים כלל מקצועות חול בגיל תיכון, ומובן שלא נבחנים בהם בבחינות הגמר הרשמיות של המדינה. מרכזיותה של גישה זו מתעצמת לנוכח הנהירה של צעירים ומשפחות חרדיות לעיר זו, שבה לומדים כיום קרוב לשליש מתלמידי הציבור החרדי־ליטאי בארצות הברית. אך גם המשך הלימודים בישיבות אלה לאחר גיל תיכון עשוי להקנות נקודות זכות אקדמיות. כך, למשל, ישיבת לייקווד מזכה את תלמידיה בתואר ראשון במדעי הרוח.
נתוני סקר על החברה החרדית כולה מעידים ש־ 15% מהחרדים בארצות הברית הם בעלי תואר ראשון וכ-10% נוספים — בעלי תואר שני. שיעור בעלי התארים האקדמיים בקרב הליטאים גבוה יותר, ובקרב החסידים נמוך מכך בהרבה, בפאלם טרי החסידית שיעור האקדמאים עומד על 5.5%. ואילו בעיר לייקווד, בעלת צביון ליטאי שמרני, היה שיעור האקדמאים 31%.[1]
שיעור המשפחות הליטאיות שהכנסתן מתחת לקו העוני עמד על 21%, פחות ממחצית משיעורן בקרב החסידיות. שיעורי העוני בקריית יואל החסידית גבוהים ביותר ועומדים על 44%, שיעור גבוה במעט משיעור העוני בקרב משפחות חרדיות בישראל שעומד על 42%.
מסקר שנערך ב־2021 עולה שההכנסה השנתית הממוצעת של משק בית ליטאי עמדה על 164,000 דולר, לא הרבה פחות מהכנסה של משק בית אורתודוקסי מודרני 188,000 דולר. לעומת זאת, ההכנסה השנתית הממוצעת של משק בית חסידי הייתה נמוכה הרבה יותר ועמדה על 102,000 דולר בלבד.
.jpg)
.jpg)
